פסק-דין בתיק ע"א 1936/03

המשנה לנשיא ת' אור:

1.        הערעור והערעור שכנגד בתיק זה עניינם פרשנות כתב התחייבות שנתנו בעלי מניות בחברת טלסק הנדסה בע"מ (להלן: הנדסה), אשר עסקה בפיתוח מערכות אזעקה, לאנשי עסקים חיצוניים, אשר היו מעוניינים להשקיע כספים בהנדסה. בעלי המניות העיקריים בהנדסה היו מר אברהם בלוך (להלן: בלוך) וקבוצת משקיעים מחו"ל שיוצגו בארץ על-ידי מר משה אלפן (להלן: אלפן), אשר החזיקו יחד ב-76.5% מהון המניות של החברה (להלן: בעלי המניות העיקריים). קבוצת משקיעים נוספת, קבוצת פלסמל (להלן: פלסמל), החזיקה ב-23.5% מהון המניות של החברה (להלן: בעלי מניות המיעוט). מאחר והנדסה נקלעה לקשיים, היא חיפש משקיעים חיצוניים, ובמסגרת זו נכנסה למגעים עם אנשי עסקים מחו"ל בשם דרמן וגרינבוים (להלן: קבוצת דרמן).

2.        במסגרת המשא ומתן בין בעלי המניות העיקריים בהנדסה לבין קבוצת דרמן, נערכו מספר מסמכים הרלבנטיים לענייננו. ביום 23.3.86 נערך כתב התחייבות שזו לשונו:

"...אם העסקה נשוא זיכרון הדברים תסוכל על ידי בעלי המניות בטלסק הנדסה בע"מ על ידי מי מבעלי מניותיה הקודמים ... שמורה לדרמן וגרינבוים האופציה לבטל זכרון הדברים המצורף. משה אלפן ואבי בלוך יחזירו לדרמן וגרינבוים את כל הסכומים אשר הושקעו על ידם עד לאותה עת הן במזומן והן בביטחונות.

חתימתם של משה אלפן ואבי בלוך על מכתב זה וזכרון הדברים המצורף מהווה שטר התחייבות  וערבות אישית של כל אחד מהם לשלם לכם 50% מכל סכום שתשקיעו במזומן ולשחרר אתכם מ-50% מכל ערבות שהעמדתם על פי זכרון הדברים האמור".

3.        על-פי ההתחייבות האמורה, אלפן ובלוך היו ערבים אישית להחזר 50% מסכום השקעתה של קבוצת דרמן במידה והעסקה תסוכל על ידי בעלי מניותיה של הנדסה בעבר או בהווה. בין הצדדים נחתם גם זיכרון דברים, עליו חתומים אלפן, בלוך, הנדסה, דרמן וחברה בשם טלסק אינטרנשיונל ביסוד בע"מ (להלן: אינטרנשיונל). בזיכרון הדברים הוסכם, כי הנדסה תמכור את רכושה הקבוע לאינטרנשיונל במחיר חובותיה של הנדסה וכי קבוצת דרמן תעמיד לאינטרנשיונל את המימון הדרוש בהתאם לשיקול דעתה.

4.        ביום 30.3.86 התקיימה אסיפה כללית של הנדסה לאישור זיכרון הדברים. ההחלטה עברה ברוב של בעלי המניות העיקריים, בעוד שפלסמל, בעלת מניות המיעוט, התנגדה לאישור. פלסמל פנתה לבית המשפט וביקשה צו מניעה במעמד צד אחד המונע את ביצוע העסקה על-פי זיכרון הדברים. ביום 19.5.86 נתן בית המשפט צו מניעה במעמד צד אחד המונע את ביצוע העסקה. ביום 27.5.86 ניתן צו נוסף בהסדר ביניים בין בעלי המניות העיקריים לבעלי מניות המיעוט בהנדסה (להלן: צווי המניעה הראשונים). ביום 1.12.86 נתן בית המשפט צו מניעה נוסף שאישר את הצו הראשון ועל-פיו אינטרנשיונל לא תוכל לרכוש את נכסי החברה, אלא אם תשלם לפלסמל סך של 60,000 דולר (להלן: צו המניעה השלישי).

5.        לאור התנגדות פלסמל ולאחר הוצאת צו המניעה השלישי המונע את ביצוע העסקה, נשלחה ביום 1.12.86 הודעת ביטול על-ידי קבוצת דרמן לאלפן ובלוך. המחלוקת בין הצדדים נסבה החל משלב זה על פרשנות ההתחייבות שניתנה על-ידי אלפן ובלוך. באשר למחלוקת בין פלסמל לבין בעלי המניות העיקריים בהנדסה, הרי שהצדדים הגיעו בסופו של דבר להסדר וביום 7.1.87 הוסרו צווי המניעה.

פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי

6.        בבית המשפט המחוזי בחיפה הושג הסכם דיוני לפיצול הדיון לשני שלבים: בשלב הראשון, הוסכם כי תידון סוגית תוקפה של ההתחייבות. בשלב השני, תידון שאלת היקף ההתחייבות על ציר הזמן ושאלת התפרשות ההתחייבות גם על השקעות בפעילות השוטפת של אינטרנשיונל (להבדיל מהשקעות לכיסוי חובותיה של הנדסה).

7.        בשאלה הראשונה דנה השופטת שטרסברג-כהן, בשבתה בבית המשפט המחוזי בחיפה. בהחלטה קבעה השופטת כי כתב ההתחייבות תקף וביטול זיכרון הדברים על-ידי קבוצת דרמן לאחר הוצאת צו המניעה השלישי נעשה כדין. בצד קביעה זו, העירה השופטת הערות המשליכות על השלב השני הנוגע להיקף ההתחייבות והתפרשותה. השופטת קבעה כי מועד פקיעת ההתחייבות צריך להיקבע בהתאם לאומד דעת הצדדים או על-פי אמת מידה של סבירות. ההתחייבות מכסה את כל ההשקעות בתקופה שבה היה סיכוי ממשי למציאת הסדר. בעת הוצאת צווי המניעה הראשונים, היה על קבוצת דרמן לדעת כי אפשר שהמחסומים לעסקה לא יוסרו. כמו כן, צריך לתת את הדעת, לכך שלאחר הוצאת הצווים הראשונים על-ידי פלסמל, לא שלחה קבוצת דרמן התראה לאלפן ובלוך, כי הם רואים אותם אחראים אישית לכל ההשקעות שהושקעו עד אז.

8.        בשלב השני נדון היקף החיוב ושיעורו בפני השופט פינקלמן, אשר קבע, כי ההתחייבות מתפרשת לא רק על ההשקעות הכספיות שהושקעו בסילוק חובות הנדסה, אלא גם על ההשקעות הכספיות שהושקעו בפעילות השוטפת של אינטרנשיונל. את נושא גובה החיוב הכספי העביר השופט לטיפולם של פרקליטי הצדדים ומשלא הגיעו להסכמה בשאלת גובה הסכום, הטיל את המלאכה על רואה חשבון שמינה לצורך כך. חוות דעתו של רואה החשבון נמסרה לידי בית המשפט, בית המשפט אימץ את חוות הדעת ובפסק דינו המשלים מיום 4.2.99 חייב את אלפן ובלוך ביחד-ולחוד לשלם לדרמן ולגרינבוים כל-אחד סך של כ-1.5 מליון ש"ח.

9.        על פסק דינו של בית המשפט המחוזי על שני חלקיו הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 1669/99). בפסק-הדין שבערעור, אשר ניתן ביום 25.10.99, נקבע, בין היתר, כך:

"המערערים מלינים על כך שבסוגיית היקף  ההתחייבות לא יושמו אמות המידה אשר נקבעו על ידי השופטת שטרסברג כהן בהחלטתה לעיל. לעניין זה יש, לטענתם לבחון האם כתב ההתחייבות מכסה את כל ההשקעות שהמשיבים השקיעו בפעילותה השוטפת של אינטרנשינל, כולל השקעות שהושקעו כשברורים היו הסיכונים שכספים אלה ירדו לטמיון ... לטענתם, חלק מהסכומים שחושבו על-ידו, הם סכומים המאוחרים לצו המניעה האחרון ... יוצא שנשללה מהמערערים הזכות לתקוף פרטי חשבון כאלה ואחרים ... בנקודה זו דין הערעור להתקבל. יש לאפשר למערערים לתקוף פרטי חשבון לאור הערתה של השופטת שטרסברג כהן אשר צוטטה לעיל, וכן לתקוף פרטי חשבון אלה ואחרים...".

           על סמך קביעה זו, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי, תוך שלצדדים ניתנה הזכות לחקור את רואה החשבון ולהביא ראיות לעניין פרטי החשבון השונים.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי נשוא ערעור זה

10.      בפסק דין מיום 9.1.03 שניתן בבית המשפט המחוזי, לאחר שהתיק הוחזר אליו, קבע בית המשפט כי דין התביעה שהגיש גרינבוים להידחות ופסק הדין החלקי והמשלים שניתן לזכותו מבוטל. זאת משום שגרינבוים לא התייצב לדיון ולא נטל בו חלק מאז שהושב הדיון לבית המשפט המחוזי וכן משום שגרינבוים לא התייצב להיחקר על תצהירו. במחדליו גילה דעתו שאין לו כל עניין במתרחש ולכן כאמור דין תביעתו להידחות. בית המשפט הוסיף, כי נערכו חקירות לדרמן, אלפן ובלוך על-פי תצהיריהם, כפי שהוסכם על ידי הצדדים בהסכמה הדיונית אליה הגיעו. לאחר שבחן את הראיות שבאו בפניו, לא מצא בית המשפט "שיש מקום לשנות מן התוצאה... בשלב הראשון של הדיון המשפטי" ולפיכך קבע, כי פסקי הדין הקודמים יישארו על כנם.

11.      גריבנוים טען בפנינו, כי שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את תביעתו שהרי היה מיוצג בכל שלב משלבי המשפט ומעולם לא נמחק מהתביעה. שגה בית המשפט בקביעתו כי העובדה שלא התייצב לחקירה על תצהיר, אשר נלווה לבקשת עיקול, צריכה לפעול לרעתו. המשיבים זימנו אותו לחקירה, כאשר לא נמצא בישראל, וכן לא בוצעה מסירה כדין או תחליף המצאה. כמו כן, הוגשו על-ידו מאז התצהיר האמור שני תצהירי עדות ראשית, בהם פירט את כל סכום השקעותיו והוא נחקר עליהם. לטענת גרינבוים, הוא הוכיח את תביעתו הכספית בעדותו ובחקירותיו הרבות כבר בדיון הראשון שהתנהל בבית המשפט המחוזי.

           לטענת אלפן ובלוך, פסק הדין אינו עומד במבחן משום שלא ערך כל אבחנה בין הסכומים שבמחלוקת בקבלו את מלוא תביעת המשיבים. בית המשפט לא התייחס למסגרת שהתוו בית המשפט העליון וכן השופטת שטרסברג-כהן בשבתה בבית המשפט המחוזי. בקצירת האומר, לדעת המערערים מטריית הערבות צריכה להשתרע על מועד לא יאוחר ממועד הסיכול של החוזה במאי 1986, מועד הוצאת צו בית משפט המונע את ביצוע העסקה. השקעות מאוחר ממועד זו משולות להנחת כספים על "קרן הצבי". שאלה זו צריכה להיחתך, לטענתם, על-יסוד אומד דעת הצדדים בעת חתימת ההתחייבות האמורה והיא איננה עניין לרואה החשבון לענות בו. הודעת הערעור של גרינבוים רצופה אי דיוקים רבים, עובדתיים ומשפטיים ואין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המתייחס אליו. כמו כן, לטענתם, המשיבים משכו כספים מחשבונות אינטרנשיונל, עבור מקורביהם ולצרכיהם הפרטיים ואלה צריכים להיות מקוזזים מסכום השקעתם. עוד טוענים אלפן ובלוך, כי פסק הדין והפסיקתא שבעקבותיו קובעים כי המערערים יחויבו בכלסכומי ההשקעה ביחד ולחוד, בעוד שעל-פי ההתחייבות עליהם לשאת יחד בגובה 50% מההשקעה בלבד, כאשר כל אחד מהם צריך להיות מחוייב במחצית גובה ההחזר הנ"ל.